ביקום מקביל, לאנשים פרטיים יש חופש כמעט בלתי מוגבל לחלק, להוריש ולעשות כל דיספוזיציה אחרת ברכושם.

אנשים ביקום המקביל יכולים לגור במקומות שונים בעולם, להחזיק במספר נכסי מקרקעין ללא הגבלה, לעשות בנכסים אלו ככל העולה על רוחם, לרבות להחזיק בהם בכל דרך הנראית להם, למשל באמצעות חברה, נאמנות ועוד.

ביקום מקביל זה אנשים רשאים לצוות את רכושם לכל אדם ויכולים להורישו למספר אנשים יחד (למשל מספר ילדים המחזיקים יחד בחלקת קרקע או נכס מקרקעין אחר הרשומים בטאבו).

ביקום של נחלות/משקים במושבים, חופש זה מוגבל באופן ניכר, וזאת מכח מעמד הזכויות הנחוּת של בעל נחלה כ"בר רשות".

המסגרת המשפטית מורכבת מאוד ומטילה מגבלות רבות אשר בראש ובראשונה נובעות מהסכם המשבצת שבין האגודה השיתופית לבין רמ"י (תלת צדדי הכולל את הסוכנות, או דו צדדי הכולל רק את רמ"י והאגודה השיתופית).

ל"בר רשות" אין כל יכולת לנהל מו"מ ביחס להוראות המגבילות הקבועות בהסכם המשבצת, כמו למשל ההוראות הקובעות כי אינו יכול להיות בעלים של יותר מנחלה אחת (אם יורש נחלה נוספת חייב למכור אותה בתוך שנה), לא יכול להחזיק בנחלה באמצעות חברה (בשונה מהאפשרות לנהל את הפעילות שיש במשק/נחלה), רשאי להעביר את הנחלה רק בכפוף להוראות הסכם המשבצת, לא יכול לפצל אותה (אלא בכפוף להוראות רמ"י, המתעדכנות מעת לעת) ועוד.

בנוסף, הורשה של נחלה חייבת להתבצע על פי הוראות הקבועות בהסכם המשבצת, הנוטלות למעשה מבר הרשות את חופש הציווי הבסיסי.

עריכת צוואה הכוללת הוראה ביחס לנחלה שאינה עולה בקנה אחד עם הסכם המשבצת, אינה תקפה. בנוסף, מדובר ב"בעיה" המתגלגלת מדור לדור, דהיינו ממוריש ליורש וכן הלאה.

המגבלות המשפטיות הללו מעלות באופן טבעי אצל בעלי הזכויות בנחלה ובני משפחתם תהיות ושאלות רבות, רגשיות וכלכליות כאחד: כיצד נשמור על ההרמוניה המשפחתית? כיצד נדאג לרווחתם של בעלי הנחלה? האם מכירת הנחלה היא הפתרון? או אולי פיצולה? וכיצד ניתן להקטין ככל האפשר את התשלומים הכרוכים בנקיטה בכל אחד מהפתרונות הללו (מיסוי, היטלים, תשלומים לרשות מקרקעי ישראל וכיו"ב)?

בבואם של בעלי הזכויות בנחלה לבחור בחלופה האופטימלית עליהם להתמודד עם אחת או יותר מהשאלות הבאות: